למה אנשים באמת צופים בתוכן למבוגרים – והמחשבות שלא מספרים בקול

אני על הרציף בפרנקפורט, בוקר שנראה כאילו התעורר עקום, משקפיים שזזים לי כל דקה, אנשים רצים, ואני תקוע עם מחשבה אחת שאת נכנסת אליה בלי לבקש. ילדה מכיתה ד׳ שהפכה לאישה בתל אביב. חיים אחרים. רעש אחר. את במקום חם מדי בשביל אירופה, ואני במסלול קבוע של רכבות. ובכל זאת את עולה לי. לא יודע למה. וגם כן, את. לא מישהו אחר.

יש בעמוד הראשי שלנו מספיק סרטונים שמראים למה אנשים באמת נכנסים לשם. לא צריך להתחכם. בואי, את חיה בישראל — את יודעת איך זה. שם מדברים על הכול, חוץ ממה שבאמת מדגדג לאנשים בראש. תשאירי את זה למסך.

למה אנשים צופים. זאת השאלה. כאילו יש תשובה מסודרת. אין. אבל אני מנסה לשים את זה במילים בלי להפוך את זה לשיעור בפסיכולוגיה. את כבר מכירה אותי — תמיד מתחיל מסודר ומסיים מפוזר. הראש שלי עובד כמו פורטו־ויין ישן: טעם טוב, אבל עם בעיטות.

הייתה לי שיחה על זה בבירה עם מישהו מהעבודה.
— “הכול זה הרגל,” הוא אמר.
— “אתה בטוח?”
— “כן.”
— “אז למה אתה חוזר לזה שוב?”
הוא לא ענה. ברור שלא.
אנשים שותקים בדיוק במקום שהם אמורים לדבר.

אני זורם. עובר נושא. חוזר. כי ככה זה עובד. ככה הראש שלי בנוי.
תראי, אנשים לא פותחים סרט למבוגרים בגלל "רצון פשוט". זה לא דחף נקי. אף פעם לא היה.

יש מי שחושב שזה רק פיזי.
את בטח צוחקת עכשיו.
אני שומע אותך.
כמו אז, כשהיית צוחקת באמצע שיעור מתמטיקה והייתי מאבד שורה.

אני אומר את זה ככה — אנשים נכנסים לתוכן הזה כי משהו במציאות לא מספיק.
או לא מובן.
או לא ניתן להגיד בקול.
תורידי את כל הכאילו־מוסר.
תישאר האמת:
המוח מחפש מקום בלי שיפוט.

אני רואה את זה גם על עצמי.
פעם בלילה, חצי עייף, פתחתי משהו אצלנו באתר. כרגיל.
המוח שאל:
— “למה עכשיו?”
ואני עניתי לעצמי:
— “למה לא.”
— “זה יעזור לך למשהו?”
— “תשובה ארוכה. לא עכשיו.”
השיחה נגמרה.
אבל המחשבה המשיכה.

את בטח שואלת בראש שלך: “אז מה אנשים מחפשים שם?”
אני אגיד לך.
לא הכול. רק חלק.
שליטה.
בריחה.
פנטזיה שאף אחד לא נותן לה מקום.
לפעמים זה רק רעש.
לפעמים שקט.
תלוי באיזה יום תופסים את הבנאדם.

ולא, זה לא קשור ל"סטיות". המקצוענים אוהבים לקרוא לזה בשם גדול.
אבל זה בכלל קשור לחולשות קטנות.
כל אחד מחזיק אוסף של רגעים מהעבר — השכנה, המורה, שיחה שקפצה למוח בגיל 12 — ופתאום, שנים אחר כך, זה יוצא. בלי הזמנה.

פתאום אני חושב עלייך, ועל איך היית מקפלת את השרוולים שלך בימים קרים.
את בטח עכשיו אומרת:
— “זה מה שאתה זוכר ממני?”
כן.
חלקים קטנים.
זה מה שנשאר.

אנשים לא יודעים להגיד לעצמם את זה.
אז הם עוברים את זה דרך המסך.
זה בטוח.
בלי עיניים זרות.
בלי ביקורת.
בישראל, אגב, זה בולט.
כולם דוחפים לך דעה.
אבל בלילה, כשהדלת סגורה, כל אחד נהיה שקט.
שם החיפוש מתחיל.

בפרנקפורט זה הפוך.
כולם נראים רגועים מדי.
אבל ברגע שאתה נכנס להם לראש?
אותו דבר.
רסיסי רצונות, כמו עוגיות שבורות בשקית.
לא מסודר.
לא אחיד.
אנושי.

עוד שיחה שהייתה לי עם חבר ילדות מגרמניה:
— “זה לא משנה למה אנשים צופים,” הוא אמר.
— “זה משנה,” עניתי.
— “למה אתה מתעקש?”
— “כי מי שלא מבין למה, לא מבין את עצמו.”
הוא נעלב.
עזב את השולחן.
טיפוס עדין.
תמיד היה.

אני חוזר אלייך.
תל אביב עושה משהו לאנשים.
אני רואה את זה כשאני מבקר.
עיר שלא עוצרת.
זה מכריח את האנשים לברוח רגע למסך.
כמו הפסקת נשימה.
ואת שם, אולי עם קפה קר על דיזנגוף, אולי בדרך לשוק לוינסקי, עם הרעש, עם הניחוחות של תבלינים וערק, וחושבת שאת לגמרי בפנים.
אבל גם את, כמו שאני מכיר אותך, מחזיקה חלק שקט.
זה שתמיד פחד להישמע.
אני משער שהוא יוצא רק לבד.
כשאף אחד לא יראה.

ואת שואלת בראש: “למה אתה אומר לי את זה בכלל?”
כי את מבינה מהר.
כי את תמיד קולטת דברים שאחרים מפספסים.
כי אולי גם את צריכה לשמוע פעם אחת שזה לא מוזר.
שזה לא "בעיה".
שזה פשוט עובד ככה.
ככה בנוי מוח של אדם.
פורטוגזי, ישראלי, גרמני — אותו מנגנון.
חלש, עקשן, מחפש.

לאנשים יש רעב שלא מדברים עליו.
את יודעת את זה.
אני יודע.
המסך יודע.
הבחירה איפה להסתכל — זאת הדרך להגיד משהו בלי להגיד אותו.
לפעמים זאת בדיקה.
לפעמים ניסיון להבין מה חסר.
לפעמים רק תזכורת שאתה חי.

ואם מישהו רוצה לראות דוגמאות למה שאמרתי — לא צריך אותי.
יש מספיק בעמוד הראשי.
גם את תביני את מה שלא אמרתי.

הרכבת מגיעה.
פרנקפורט אפורה.
ישראל בטח בהירה מדי עכשיו.
ואני מדבר איתך בראש כאילו אנחנו שוב ילדים.
אבל אנחנו כבר לא.
ואולי בגלל זה השיחה הזאת סוף־סוף יוצאת.