למה את בכלל מסמיקה מול ארוטיקה יוונית וישראלית עתיקה
טוב, תקשיבי רגע.
כן, אני מדבר אלייך ישירות.
כי את עכשיו מסתכלת על המסך ועושה כאילו “מה, סתם קוראת”.
נו באמת.
אני רואה את החיוך הקטן הזה.
אל תעשי כאילו אני לא רואה.
אני אולי חצי עיוור, אבל לא עד כדי כך.
אני עומד בכיתה, Alexandra College, דבלין, בנות 18+, שיעור על ארוטיקה עתיקה — ואת, כמו חלק מהן, כבר מתכוננת לצחוק.
נו, מה חשבת? שאת שונה?
טוב, בואי נתקדם.
יוון העתיקה — את לא מוכנה למה שהולך שם
תקשיבי, את עכשיו בטח חושבת:
“מה כבר יכול להיות? פסלים, ציורים, משהו מוזיאוני”.
אוקיי…
אז אולי תעשי לי טובה ותפסיקי לשקר לעצמך.
כי תני לי לשאול אותך —
את באמת חשבת שזה היה עדין?
את באמת האמנת שהם היו “צנועים”?
ואז מגיע החלק שאני אומר לך:
“אבל לא.”
“ככה זה עבד.”
יוון העתיקה הייתה כמו מסיבה באיביזה רק בלי הדי-ג’יי.
הכול פתוח.
הכול מותר.
הכול מוצג.
ואת יודעת מה?
אני עצמי צחקתי פעם כשהבנתי כמה גרפיים הם היו על כדים.
“צחוק של זקן”, כן, אבל עדיין צחוק.
כי באמת, זה לא אמנות — זה תיעוד.
רגע דיאלוג ראשון
— “פרופ’, אתה רציני עם כל זה?”
— “מאוד.”
— “נו… למה זה כזה מפורט?”
— “די, אל תעשי הצגה. ראית יותר גרוע בטיקטוק.”
טוב, נחזור לעניין.
ישראל העתיקה — את חושבת שזה היה רוחני?
יופי.
עכשיו תקשיבי טוב.
את באמת חשבת שזה רק “מטאפורות קדושות”?
אז אני אגיד לך ישר:
“אבל לא.”
ישראל העתיקה עשתה משהו מבריק —
היא לקחה תשוקה ושמה עליה צעיף של מילים יפות.
לא ביטלה.
רק הסתירה קצת.
את מכירה את זה, כן?
תשוקה שלא מבטלים — רק מעבירים למסלול עוקף.
תפתחי “שיר השירים” ותקראי בקול.
נו קדימה, אני מחכה.
תספרי לי אם נשארת אדישה.
אני כבר מכיר את המבט:
— “זה באמת על גוף?”
— “כן.”
— “אבל זה כתוב… יפה.”
— “יפה, יפה. אבל עדיין על גוף.”
דיאלוג שני
— “רגע, אבל זה היה דתי.”
— “גם.”
— “אז איך זה מסתדר?”
— “זה לא. החיים לא מסתדרים.”
ואת שותקת.
אני יודע למה.
עכשיו אני עובר נושא בלי אזהרה
כן, זה קורה.
אני זקן.
יש לי זכות.
תקשיבי, את יודעת מה ההבדל היחיד בינך לבין היוונים?
להם היה חרס.
לך יש דפדפן בכרום.
שניכם עושים אותו דבר — רק בפורמט אחר.
ואני אומר לך את זה עם חיוך, כן?
כי את כמו הסטודנטית שיושבת שורה שנייה וצוחקת על כל פסל עירום —
אבל כשמקרבים את המצלמה, היא מסמיקה.
דיאלוג שלישי (כן, חייב עוד אחד)
— “אז אתה אומר שלא השתנינו בכלל?”
— “בדיוק.”
— “אבל יש אינטרנט.”
— “נו באמת. אל תעשי כאילו את לא משתמשת בזה.”
זה השלב שבו בדרך כלל הן מתחילות לכתוב הערות רק כדי לא להסתכל עליי.
נו, אז מה הקשר בין יוון לישראל?
יוון:
הכול בחוץ.
הכול גלוי.
פסלים, סיפורים, חגיגות — הגוף במרכז.
ישראל:
הכול פנימי.
רמזים.
שירה.
קולות חמים אבל מכוסים.
ואת?
באמצע.
רוצה לראות.
רוצה להסתיר.
רוצה להבין הכל אבל בלי להודות בזה בקול.
את יודעת שזה נכון.
טוב, אני מתקרב לסוף. לא סיכום. סתם סוף.
אין לי מסקנה עגולה בשבילך.
אני לא כותב ספרות יפה.
זה שיעור, לא שירה.
אבל אם כבר הגעת לפה…
סליחה שאני אומר — זה מסקרן אותך יותר ממה שאת מודה.
כן, אני יודע.
אני מלמד מספיק שנים כדי לזהות עיניים שקוראות טקסט אבל חושבות על משהו אחר.
אני שם את המשקפיים בצד.
זהו.
יאללה, תסגרי את המסך.
רק אל תצחקי בקול.
אני שומע.
